Art Guide: Ryan Schneider at Hezi Cohen
Exhibition title: Cast a Shadow
Artist: Ryan Schneider
Venue: Hezi Cohen Gallery
Dates: October 25th – December 1st, 2012
Cast a Shadow :שם התערוכה
אמן: ראיין שניידר
מקום: גלריה חזי כהן
תאריכים: 01.12.2012 -25.10.2012
Images courtesy of Hezi Cohen Gallery, Tel Aviv
Installation images by: Tal Nisim
PRESS RELEASE
Cast a Shadow: Ryan Schneider
Curator: Ofra Harnam
25.10.2012 – 1.12.2012
Working in the shadows
This suite of bold new canvases from New York painter Ryan Schneider might depict seemingly ordinary scenes—a woman sprawled on the beach, two lovers communing in the forest, a forlorn cat—yet they’re charged with a density of information that make them anything but simple. Whatever we think we know about these painted moments is swiftly upended. They’re uncomfortable, in the best way.
Consider Peepers, 2012, in which a man and a woman eye each other from separate buildings. They’re both mostly naked, and smoking. We gather that it’s cold outside from the way they hug their arms against their bodies; there’s a rim of snow on the metal window grates that further separate the couple. Despite the physical gap between the two, the flowers on their windowsill want to consummate the relationship—they’re unruly, overgrown, bending toward each other from pots that are placed coyly at crotch level. This is a painting of estrangement, in some ways, but also one of hope.
It’s helpful to continue tracing the way that couples appear in these works—as well as plants, and shadows. Schneider’s flesh-and-blood subjects can’t seem to get within touching distance of each other; it’s as if the foliage that populates these paintings needs to do all the work of connection that the humans can’t. In Loop the Loop—named after a track by British band Wild Beasts—a man and a woman sit on opposite sides of a table. The man himself is barely there, little more than jeans, a torso, and a sharp outline of a body. If there’s a focal point in this painting it’s the fern on the table, which is in the process of turning the kitchen into a jungle. What narrative are we meant to dig out from this glut of details—the empty bottles, the sliced cantaloupe, the humorously sexualized orange-and-banana combo?
Of course, to dwell too long on this aspect of the paintings is to miss what they possess as images, beyond any psychological readings. While it’s become commonplace for painters to work in that interstice ‘between figuration and abstraction,’ few do it with such
ease or joyful experimentation as Schneider. Check out the conflicting layers of pattern and color in Partners, 2011, from the tiled floor to the shower curtain, the bath mat, the stripes on the sad tabby himself. This is a domestic setting reimagined as a nearly psychedelic tableaux. The same happily overloaded aesthetic is at work in Smoking Mother, 2012, in which the nude figure competes with the burst of pigment from flower buds, wallpaper, a vase. And Girl on a Beach, 2012—this exhibition’s showstopper, and perhaps one of the most mature works in the artist’s oeuvre—is a synthesis of all these concerns. What appears to be a ‘straight’ portrait of a young lady (perhaps a Palestinian sunning herself in the afternoon sun) is instead a surreal take on the female form, the body itself becoming mountainous. And to counterbalance the powerful impact of these large-scale works, with their emphasis on color and paint texture, Schneider presents— for the first time—two bodies of work completed in charcoal. These series of male portraits and still lives show the artist’s gesture at its most spontaneous and instinctual, rendered starkly in black-and-white.
Scott Indrisek New York, October 2012
הודעה לעתונות
Cast a Shadow
ראיין שניידר
אוצרת: עפרה חרנ”ם
לעבוד בצללים
רצף העבודות הנוכחי של האמן ראיין שניידר, החי ופועל בניו-יורק, עשוי להצטייר במבט ראשוני כדיווח גרידא על סיטואציות פשוטות, יומיומיות – אישה שרועה על החוף, זוג נאהבים מתייחד ביער, חתול תועה. עם זאת, רושם זה של פשטות זו מתפוגג לנוכח דחיסות המידע החזותי המוטען בציורים. במהרה מתחוור
לנו שאין ביכולתנו לפרש את הסצנות המתוארות. ניתן לומר שהן מעוררות בנו אי-נוחות, במובן הטוב של המילה.
נתבונן לדוגמא, ב-2012( Peepers). גבר ואישה מתבוננים זה בזה מבעד לסורגי החלונות של שני בניינים נפרדים. גופם מעורטל, והם מעשנים. האופן בו שניהם מהדקים את זרועותיהם לגופם מעיד עבורנו על הקור השורר בחוץ, ולמחווה זו מתלווה השלג הנערם על סורגי החלונות, המחזק את רושם ההפרדה בין בני הזוג. אולם, על אף התהום הפעורה בין השניים, הפרחים המשתרגים מאדני החלונות בגובה המפשעה של הדמויות מתעקשים בצמיחתם הפרועה זה לעבר זה לממש מערכת יחסים. זהו ציור שמדבר על ניכור, אך במובנים מסוימים, גם מציע תקווה.
מכאן, סקירה רוחבית את הופעת הזוגות בעבודות הללו, כמו כן של הצמחייה והצללים, עשויה לשפוך אור נוסף על המוטיבציה שביסודם. נראה שמושאיו של שניידר שהינם בשר ודם, אינם מסוגלים להגיע למרחק נגיעה זה בזו, והנטל להשיג חיבור בין בני האדם, מוטל על שריגי הצמחייה המאכלסים את המרחב ,Wild Beasts אשר קיבל את כותרתו משיר של הלהקה הבריטית ,)5105( Loop the Loop .הציורי מגלה לפנינו גבר ואישה ישובים משני עבריו של שולחן. נוכחותה של הדמות הגברית כמעט נמוגה – מעבר למכנסי הג’ינס, והחלק התחתון של בטנו, גופו מתקיים מקו מתאר בלבד. אם נתבקש לסמן מוקד לציור, הרי שזה יימצא בשרך הנובט מתוך העציץ שעל השולחן, ומתמרן את חלל המטבח לכדי ג’ונגל. מה יהיה טבעו של נרטיב שנוכל לחלץ מתוך מערך הפרטים שבציור – הבקבוקים הריקים, המלון שנפרס, השילוב המבודח של בננה וצמד תפוזים?
קריאה פסיכולוגית בלבד את העבודות תפספס את העיקר, שכן שניידר מיטיב לתמרן בטווח שמציע Partners-הציור, בין הפיגורטיבי והמופשט. ריצפת האריחים, וילון האמבט והשטיח שלמרגלותיו, ב (2011), מדגימים לפנינו מערך צבעוני של דגמים חוזרים, מרובד בסתירות. המרחב הביתי הופך לפני ,)2012( Smoking Mother-שטח, בחזות שהיא כמעט פסיכדלית. את אותו עומס אסתטי נמצא גם ב שבו הדמות העירומה מאוגפת בהתפרצות הצבע של אגרטל הפרחים בחזית, ודגם הטפט שברקע. 5105( Girl on a Beach), במימדיה הדומיננטיים, מדווחת את הגוף האנושי כרצף צורות הרריות, כבמחווה סוריאליסטית. אל מול עבודות גדולות ממדים אלו, המרשימות בגוניהם העזים ומרקם הצבע הסמיך, מציג שניידר, ולראשונה, שני גופי עבודה בפחם. סדרות אלו, של דיוקנאות גברים ושל טבע דומם, חושפות בפנינו את מחוות יד האמן בצורתה הספונטנית והאינסטינקטיבית ביותר, בפשטות הישירה של שחור ולבן.
סקוט אנדריסק ניו יורק, אוקטובר 5105